דבר תורה—אדרת, ט׳ תמוז תשפ״ה
מנהג אבותינו מקדמת דנא הוא להתחיל דבר תורה בַאמירה שלא ידעתי מה לומר. אז הנה, יצאתי ידי חובה.
מנהג נוסף הוא לדבר על פוליטיקה. עדיף אם יש קשר כלשהו לפרשה. אז הנה:
בפֿרשתינו כתוב:
וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים, אֶל-סִיחֹן מֶלֶךְ-הָאֱמֹרִי לֵאמֹר. אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ, לֹא נִטֶּה בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם—לֹא נִשְׁתֶּה, מֵי בְאֵר: בְּדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ, עַד אֲשֶׁר-נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ.
סיחון לא מסכים ויוצא לקראת עם ישראל להילחם. ישראל מכים אותם לְפִי-חָרֶב. כך גם עוג מלך הבשן.
בימים ההם בזמן הזה, המלך החדש של אותה ארץ, הלא היא סוריה, למרות שאינו אוהב ישראל מנעוריו, הרשה במוצהר לישראל לעבור באין מפריע בארצו כדי לתקוף את אויבינו. כנראה למד את מוסר ההשכל.
דבר אחר בפרשתינו:
וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ-עֲרָד, יֹשֵׁב הַנֶּגֶב, כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל, וַיִּלָּחֶם, בְּיִשְׂרָאֵל, וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ, שֶׁבִי: וַיִּשְׁמַע ה׳ בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל, וַיִּתֵּן אֶת-הַכְּנַעֲנִי, וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם, וְאֶת-עָרֵיהֶם; וַיִּקְרָא שֵׁם-הַמָּקוֹם, חָרְמָה.
את המסקנה לגבי אויבים התוקפים את ישראל בנגב ולוקחים חטופים, אשאיר לכם.
עוד מנהג עתיק-יומין בדברי התורה הוא לשוטט בין נושאים חסרי-קשר, ולהכניס הומור. אם כן, הנושא להיום הוא שדניאל ואתי מתחתנים. מזל טוב, דניאל ואֵתּי!
יהודי נסקל פעמיים בחייו: בבר המצוה, בו אנו מזכירים לו שיש לו אחריות על מעשיו, גם אם הוא חייב מיתה; ולפני החתונה, כסימן שהחתונה כמו יום כיפור מכפרת על עוונותיו. טוב לדעת שבקהילתנו מתלהבים למנהג זה. בבר המצווה של דניאל, הנשים הקדימו לסקול אותו—אני חושב שהגברים אפילו לא זכו להשתתף-—כמו בסרט על ירושלים לפני אלפיים שנה. אחר כך, דניאל כל כך התלהב שהוא סקל נער בר מצווה ממרחק של מטר ונאלץ להתנצל. היום, שמחתי לראות שהילדים התלהבו לקיים את המנהג וסקלו את דניאל לפני המועד.
כל מה שאני יודע על חיתון ילדים למדתי מטוביה החולב וצלאח שבתי. הוריה של אתי לא ביקשו שום מוהר, אז אין לי מה לומר בנושא הזה.
במקום זאת, אתן עצות על חיי הנישואין. בעצם, אין לי עצות. אם אתה רוצה עצות, לך למי שעבר צרות ותלאות והתגבר. לואיז מושלמת ולכן לא היו לי שום צרות שאוכל ללמוד מהן, ולכן אין לי עצות.
אבל אני כן יכול לספר, ברוח פרשתינו היום, מה שקרה במי מריבה. הקב״ה אמר למשה: לדבר אֶל־הַסֶּ֛לַע לְעֵינֵי [בני ישראל] וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מים מִן־הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת־הָעֵדָה
אבל משה לא עשה כך, אלא: הרים מֹשֶׁה אֶת־יָדוֹ וַיַּךְ אֶת־הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם.
ואוי ואבוי, משה הסתבך. הקב״ה ממש כעס עליו. תמיד תעשה מה שהקב״ה מצַווה עליך. תמיד תעשה מה שאשתך מצַװָה עליך. לא סתם קראו לבריכה ההיא מריבה. אל תיכנס לזה!
כפי שאמר הקב״ה: כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ [אשתך] שְׁמַע בְּקֹלָהּ.
כמו שכתוב בספר בראשית: “והוא ימשל בך”, כלומר אין משילה לאדם אלא דרך אשתו. בן אדם לא מצליח לעשות כלום אלא באמצעות אשתו.
בכתובה, אתה מתחייב ״אפלח ואוקיר ואזון ואפרנס יתִיכִי״, לשרת ולכלכל את אשתך. אתה מכיר את השורש של „אפלח“ מהמילה פולחן. עכשיו, אני לא מציע לך לסגוד לאשתך ולהקים לה פולחן—אתה תחליט לבד.
תראה מה שקרה למנוח, סיפור שהתרחש ממש לידינו. אשתו סיפרה לו על לידתו הקרובה של שמשון, כפי שהמלאך בישר לה. אבל מנוח לא האמין לה, ואילץ את המלאך לחזור על כל הסיפור. ותראו מה יצא לו מזה, בן פרוע שמתעלל בשועלים ורץ אחרי נשים נוכריות. אל תהיה כמו מנוח! כל מה שאשתך אומרת, היא תמיד צודקת.
שבת שלום ומזל טוב לכולם.